העיר הלבנה של תל אביב: מה מלמדת אדריכלות הבאוהאוס על תכנון עכשווי
מרפסות מעוגלות, גגות שטוחים ובניינים על עמודים: מה עומד מאחורי הסגנון הבינלאומי בתל אביב, ואילו עקרונות שלו רלוונטיים גם לבית שמתכננים היום.
מי שהולך בשדרות רוטשילד, ברחוב ביאליק או סביב כיכר דיזנגוף ומרים את הראש, רואה אותם מיד: בניינים בהירים ונמוכים, מרפסות ארוכות ומעוגלות, חלונות צרים וגגות שטוחים. תל אביבים רבים קוראים לכל זה פשוט ״באוהאוס״, אבל מאחורי הכינוי מסתתר סיפור אדריכלי רחב יותר – ושורה של רעיונות תכנוניים שנולדו לפני כמעט מאה שנה ועדיין נשמעים עדכניים להפליא. העיר הלבנה איננה רק אתר לסיורים של יום שישי; היא שיעור מעשי בתכנון חכם, חסכוני ומותאם למקום.
באוהאוס או סגנון בינלאומי: עושים סדר במושגים
הבאוהאוס היה בית ספר לאמנות, לעיצוב ולאדריכלות שפעל בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, עד שנסגר בשנת 1933. הרעיון המרכזי שלו היה לחבר בין אמנות, אומנות ותעשייה, וליצור עיצוב פשוט ושימושי שנגיש לציבור הרחב. הסגנון האדריכלי שהתפתח באותן שנים באירופה – קווים נקיים, היעדר קישוטים, צורה שנגזרת מהשימוש – נקרא בעולם המקצועי הסגנון הבינלאומי.
אדריכלים אחדים שפעלו בארץ ישראל בשנות השלושים אכן למדו בבאוהאוס עצמו, ובהם אריה שרון. אחרים, כמו זאב רכטר ודב כרמי, התחנכו במקומות אחרים באירופה והושפעו מזרמים מודרניסטיים מקבילים, ובעיקר מרעיונותיו של לה קורבוזיה. לכן המונח ״באוהאוס״ בהקשר התל אביבי הוא כינוי עממי יותר מהגדרה מדויקת, אבל הוא השתרש עמוק כל כך שגם אנשי מקצוע משתמשים בו.
איך נולדה עיר מודרניסטית על החולות
תל אביב של שנות העשרים והשלושים הייתה עיר צעירה שגדלה במהירות. תוכנית האב שהכין לה מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס התוותה רשת של רחובות ראשיים, רחובות מגורים שקטים, שדרות וגינות קטנות בלב הבלוקים. על הרשת הזאת נבנו בתוך שנים ספורות אלפי בניינים, רבים מהם בידי אדריכלים צעירים שהגיעו מאירופה עם השכלה מודרניסטית טרייה ועם רצון לבנות חברה חדשה.
השילוב בין צורך דחוף בדיור, תקציבים מוגבלים ואידיאולוגיה של פשטות יצר התאמה כמעט מושלמת בין הסגנון לבין המקום. התוצאה היא ריכוז יוצא דופן של כארבעת אלפים מבנים בסגנון הבינלאומי. בשנת 2003 הכריז ארגון אונסק״ו על העיר הלבנה כאתר מורשת עולמית, והכרה זו האיצה את מאמצי השימור והשיפוץ של הבניינים.
סימני ההיכר: כך מזהים בניין בסגנון
גם מי שאינו אדריכל יכול ללמוד לזהות את המאפיינים. רוב הבניינים נמוכים, בני שלוש או ארבע קומות, מטויחים בגוונים בהירים ונטולי עיטורים. הגג שטוח, ולעיתים שימש במקור כמרחב משותף לדיירים. חדר המדרגות מודגש לא פעם בחלון אנכי צר וארוך שמכונה ״חלון מדחום״, והוא מכניס אור טבעי לכל גובה הבניין.
מאפיינים נוספים שכדאי לחפש:
- מרפסות ארוכות, לעיתים מעוגלות, עם מעקה בנוי שיוצר פס אופקי בחזית.
- קומת עמודים פתוחה שמרימה את הבניין מעל הקרקע.
- חלונות סרט אופקיים, צרים מאלה שנהוגים באירופה.
- אסימטריה מכוונת בחזית, במקום סימטריה קלאסית.
- פרטי נגרות ומסגרות פשוטים ומדויקים בדלתות, במעקות ובתיבות הדואר.
התאמה לאקלים: השיעור החשוב ביותר
הגרסה המקומית של הסגנון איננה העתק של הבנייה באירופה. האדריכלים הבינו מהר שחלונות זכוכית גדולים, שנועדו ללכוד שמש בגרמניה, יהפכו דירה בתל אביב לחממה. לכן צומצמו הפתחים, נוספו מרפסות עמוקות שמצלות על הקיר שמתחתן, והחזיתות תוכננו כך שרוח הים המערבית תעבור דרך הדירות. הקירות הבהירים מחזירים חלק מקרינת השמש במקום לספוג אותה.
קומת העמודים, שזאב רכטר היה מהראשונים ליישם בעיר בבית אנגל שבשדרות רוטשילד, אפשרה לבריזה לזרום בגובה הרחוב ויצרה מרחב מוצל ומשותף בכניסה לבניין. אלה פתרונות של תכנון פסיבי – כאלה שאינם תלויים במזגן או בטכנולוגיה, אלא בהבנה של שמש, רוח וצל. בעידן של קיצים מתארכים וחשבונות חשמל מטפסים, קשה לחשוב על עיקרון רלוונטי יותר.
שימור מול חיים: האתגר של בניין בן תשעים
בניינים רבים בעיר הלבנה הוזנחו במשך עשרות שנים: טיח מתקלף, מרפסות שנסגרו בתריסי פלסטיק, תוספות מאולתרות. תוכנית השימור העירונית מגדירה אילו מבנים מוגנים ומה מותר לעשות בהם, ובמקרים רבים מאפשרת תוספת בנייה לצד שיקום החזית המקורית. עבור בעלי הדירות המשמעות היא הזדמנות לצד מגבלות: שיפוץ בבניין לשימור כפוף להנחיות מפורטות לגבי חלונות, מעקות, גוונים ואפילו סוג הטיח.
מי ששוקל לרכוש או לשפץ דירה בבניין כזה צריך להיערך לתהליך ארוך ויקר יותר מהרגיל, ולעבוד עם אדריכל שמתמחה בשימור ומכיר את דרישות העירייה. מנגד, התוצאה היא נכס בעל אופי שקשה לשחזר בבנייה חדשה: תקרות גבוהות, כיווני אוויר טובים, חדר מדרגות מואר ופרטים שנעשו בעבודת יד.
מי שרוצה להכיר את הסגנון מקרוב אינו זקוק ליותר מנעלי הליכה. מסלול רגלי בין שדרות רוטשילד, רחוב ביאליק וכיכר דיזנגוף חושף עשרות דוגמאות, משופצות ומוזנחות זו לצד זו, וההשוואה ביניהן מלמדת הרבה על ההבדל בין שיקום קפדני לבין תוספת שנעשתה בלי מחשבה.
מה אפשר לקחת מזה לבית של היום
אין צורך לגור ברחוב ביאליק כדי ליישם את העקרונות. הראשון הוא פשטות: צורה נקייה, מעט חומרים, בלי קישוט שאינו משרת דבר. השני הוא פונקציה – כל חלל מתוכנן סביב השימוש שלו, והיופי נובע מהפרופורציות ולא מתוספות. השלישי הוא יחס לאקלים: הצללה, אוורור מפולש וגוונים בהירים, לפני שחושבים על מיזוג.
העיקרון הרביעי, שנוטים לשכוח, הוא המרחב המשותף. הגגות, קומות העמודים והגינות הקטנות נועדו לעודד מפגש בין שכנים, ורבים מהפרויקטים החדשים מנסים היום להחזיר בדיוק את זה – גג משותף, לובי שמזמין להתעכב, חצר פנימית. גם בדירה פרטית אפשר לאמץ את הגישה: מרפסת שנשארת פתוחה ומוצלת, חלון שמכניס אור לחדר המדרגות, ריהוט בנוי ופשוט.
העיר הלבנה מזכירה שאדריכלות טובה איננה עניין של אופנה. בניינים שתוכננו בצניעות, מתוך הקשבה לאקלים ולצורכי הדיירים, ממשיכים לתפקד ולרגש גם אחרי עשרות שנים. מי שמתכנן היום בית, שיפוץ או אפילו מרפסת, ימצא ברחובות תל אביב מקור השראה זמין – צריך רק להרים את המבט.